הבלש

הבלש

פרק ראשון

הבלש המודרני

גיבור תרבות ארכיטיפי וגאון מופרע;

צייד, פסיכולוג, כומר וידוי ו'מגרש שדים'

"אני אוהב את החיים לא משום שהם יפים. היופי הוא רק לבוש המכסה על המעמקים. אהבתי נאמנה יותר. אני אוהב חיים מעורטלים, אני מוצא יופי אף בכיעורם."

יוג'ין אוניל.

1.

הבלש הוא גיבור מודרני מיסודו. הוא אינו דומה לאף דמות שהכרנו במיתולוגיה העתיקה. אין לו כוחות-על – רק חושים מפותחים כמו היה טורף המתחקה על הטרף. אכן, אם הוא מזכיר מישהו מן התקופה הקדומה, הריהו דומה לצייד השבט. הוא אינו צד לשם מחייה אלא כדי להגן על שבטו מחיות טרף מסוכנות, שהחלו לראות בבני האדם סוג של מזון או יצאו מדעתן. עליו לעלות על עקבותיהן וללכוד אותן, שלא ימשיכו להטיל חיתתן על בני הקהילה.

אך אין די בחושים מחודדים כדי להיות צייד דגול. עליך לדעת על החיה כל מה שרק אפשר לדעת על מנת להיכנס לראשה ולנחש את מהלכיה. הבלש הוא גאון הדדקוציה וההיסק השכלי. הוא לומד דבר מתוך דבר במיומנות של לוגיקן ומתמטיקאי. הוא מדען לכל דבר, שתחום חקירתו דומה לזה של המומחה למחלות ויראליות. עליו למצוא את החיידקים האלימים האחראיים למחלות של החברה האנושית ולכלוא אותם כחוק בתוך מבחנה חתומה.

אמנם, הוא שליח החוק, אך הוא אינו דומה לאנשי החוק שפעלו בחברות העתיקות. פעם, כדי לתפוס פושע היית עשוי להפיל פור בכוונה להניח לאלים להצביע על האשם. כדי לברר עם מי הצדק הנחת את התובע והנתבע להילחם ביניהם. מן הסתם, המנצח הוא גם הצודק.

בימי הביניים, כדי לחשוף מכשפה מדופלמת היית מייסר אותה על גלגל העינויים כמעט עד צאת נשמתה. אחת מן השתיים, או שהיא מודה באשמה או שאינה מודה. אם היא מודה, הרי שעשית את שלך. אך אם אינה מודה, קרוב לודאי, שהשטן, 'הבוס' שלה, עזר לה נפשית לעמוד בעינוי הבלתי נסבל. משמע, שוב הוכחת את אשמתה ואתה חופשי לעלותה על המוקד לעיני קהל המאמינים הקדוש, שהופיע למסיבת השריפה הפומבית, נפעם מגדולת הכנסיה והצדק הקוסמי.

החוק המודרני חידש לנו חידוש נפלא, שאינו מובן כלל מאליו: אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו! איש החוק חייב להביא ראיות לכך שמן הראוי להעמיד לדין את החשוד שלו. ומכאן גם תבין, שאסור לו ליטול את החוק לידיו ולעשות בעצמו משפט צדק באותו אדם. החברה משלמת לו לעשות את עבודתו, לעלות על עקבותיו של פושע ולסייע לכוחות המשטרה ללכוד אותו. בכל השאר מטפלות רשויות אחרות, שאסור לו לפלוש לתחומן. החידוש הזה הציל אינספור אזרחים חפים מפשע מלהפוך קורבנות של 'מערכת הצדק', שאמורה להגן עליהם... בעודו משחרר לחופשי חלק מן הפושעים, שהיה להם עורך דין ממולח דיו למצוא עבורם פרצה בחוק.

הבלש כאיש החוק שייך לארכיטיפ הצדק, שכולנו נושאים בתוכנו כמצפון וחוש מוסרי. האנרגיה הארכיטיפית הזו רגישה מאין כמוה לעוול וחשה צורך עמוק לשמר את האיזון הקוסמי שבין 'החטא' ל'עונשו'. היא חפצה להגן על החפים מפשע ולהציל אותם מכל רע. היא מתעבת את הניצול, הטפילות, הזלזול בחיי הזולת. היא מזדהה בקלות עם הסובל על לא עוול בכפו ומוכנה להקרבה עצמית כדי להצילו.

הבלש המודרני נפעל מאנרגיה זו המוצאת בו את אחד מנושאי כליה הנאמנים, אביר שהתגייס לערוך את מלחמותיה בסדרה שלמה של אנשי בליעל ושדים מן השאול כדי לשמור על חיי חברה תקינים.

הפעם, הלוחם שלנו אינו מצויד בחרב אקסליבר – הוא מצויד בלמדנות וגאוניות שכלית, שלא פעם מתגלה כיעילה לא פחות מכח מאגי. הוא אינו מאמין שהצדק הקוסמי יעשה את מלאכתו בכוחות עצמו. תכופות, הוא אתאיסט, שאינו מאמין בהשגחה עליונה. הוא מאמין בכח המדע, ברציונליות ובאחריות אישית להתמודד עם המציאות הזו, החדורה אלימות. הוא חושב שהשכל לבדו יכול להתיר את כל התעלומות.

מעל הכל, הוא רוצה לראות נכוחה – לחשוף את האמת כהוויתה, תהיה אשר תהיה, ללא משוא פנים.

הפשע כמו כל חולי נפשי, שומרים על כוחם בעיקר על-ידי השקר והעקמומיות – 'הסוד'. וכי בחינם מכונה העולם הזה 'עולם השקר'? הוא מלא הונאה ואחיזות עיניים, משחקי הישרדות של טורף-נטרף, כאשר שני הצדדים משתמשים במערכות הסוואה מתוחכמות.

תפקידו של הבלש לראות מעבר למסך הערפל והולכת השולל. אם עוצמתו הרוחנית של אדם נמדדת ב'יכולת לשאת באמת', כפי שהציע הפילוסוף ניטשה, הרי שהבלש שלנו הוא איש של עוצמה. הוא מקדיש את חייו לחקר האמת ותהיה איומה ככל שתהיה. הוא לא מוכן להניח לעולם הזה להוליך אותו שולל. הוא חותר אל האמת בעוז נפש ותושיה בלתי רגילה. הוא חייב לדעת את האמת, ויהי מה. אך בשונה מאנשי אמת של הדורות הקודמים הוא סבור שהאמת אינה מצויה מעבר למציאות הזו, באיזה מימד שמיימי, הידוע רק לרואי הנסתר, הקוסמים והקדושים.

הוא חפץ להיות מפוכח עד קצה גבול האפשר, וזה אומר, שעליו להיפטר בתוך עצמו מכל נטייה ל'הכחשת המציאות' – אמונות תפלות, דעות קדומות, היסחי דעת... ודחף מובהק לקפוץ למסקנות חפוזות כדי לחמוק מן המתח הנפשי המופיע ב'חלל הריק' של חוסר הידיעה.

אולי אחרים חשים שעדיף להם להסיח את הדעת מהכיעור של המציאות הזו, מהזוועה שמתחוללת בה, אך הבלש המיומן שלנו מעדיף להתעמת איתה פנים אל פנים. הוא חש שאם מניחים לו לשקר לבצע את זממו, הוא מסכן את העולם. הדרך היחידה להינצל ממנו, היא לחשוף אותו ערום וערייה. הדרך היחידה להילחם במפלצות אינה לברוח מהן אלא לגרור אותן אל האור.

אולי על פניו, הבלש המודרני שלנו נראה מנוכר וחסר כישורים חברתיים. אולי הוא אפילו בז ומתעב את בני האדם על שקריהם הרבים. אך אם כך, מדוע הוא מוכן למסור את נפשו כדי להצילם? הוא מפתה אותנו להאמין שהוא עושה זאת משום שהוא מחפש אתגר לשכלו המבריק. הוא אוהב לפצח חידות ותשבצים ולשחק שחמט. אך מדוע הוא משחק שחמט דוקא עם פושעים מסוכנים, ולא פעם... עם מלאך המוות בכבודו ובעצמו?

כמדומני שתי סיבות עיקריות לכך. האחת, מתחת לקור הרוח והניכור שלו הוא רדוף חרדת מוות בעצמו. ייתכן שהוא מדחיק זאת, אך הוא מזדהה עם הקורבן ומנסה להצילו כמי שמנסה להציל את עצמו. השניה, אולי פחות דרמטית אך לא פחות חשובה. יש יופי המונח במעמקים, הידוע לאלו שהם נועזים דיים לרדת אל מתחת לפני השטח. שלא מדעת, הוא מזדהה עם דבריו של המחזאי האמריקאי יוג'ין יוניל: הוא אוהב את החיים לא משום שהם יפים. הוא אוהב חיים מעורטלים. הוא מוצא יופי אף בכיעורם.

תכופות, אתה מצלם דבר מה מכוער אך הרזולוזציה הגבוהה מציגה לנגד עיניך את אותו מראה באיכות אסתטית מדהימה. בכל מקרה, אפילו מדובר במשהו מכוער בעליל לחוש הרגיל, עמוק 'מתחת לעור' השכל מבחין בסדר סמוי, נפלא, שמפעים את דעתך.

הבלש המודרני משוטט, איפוא, כצייד בסמטאות הפשע וחדר המתים, במוחותיהם המסויטים של פושעים חולי נפש, כדי לומר לנו שאפילו בגיא הצלמוות הזה מופיע סדר והגיון פנימי. העולם אינו כאוס חסר משמעות, שרירותי, נטול חוק וסדר. לא פחות מכפי שהוא מסייע לנו ללכוד את הפושע, המאיים על הסדר החברתי, הוא מסייע לנו לשמור על האמון שלנו בסדר הקוסמי, בצדק האלוהי ובאינטליגנציה יצירתית הנוכחת בכל... אפילו בגיהנום.

2.

המצאתו של הבלש המודרני כגיבור תרבות מיוחסת לאדגר אלן פו, המשורר והסופר האמריקאי, ששילב בצורה מקורית משלו בין קרימינולוגיה, תעלומות פשע ופילוסופיה קיומית מיוחדת, רומנטית ואפלה, ורקח מהן ז'אנר ספרותי ואמנותי חדש.

הבלש שלו, דופן, הוא הראשון שהשתמש בשיטות חקירה יוצאות דופן, שבעזרתן הצליח ללכוד פושעים ולפענח תעלומות שהמשטרה לא הצליחה למצוא בהן את ידיה ואת רגליה. הוא חי בשולי החברה ויוצא לשוטט ברחובות רק בחצות לילה. כאשר עליו לפענח תעלומה הוא מתבודד בתוך חדרו כמו בתוך מערת עטלף. העיר הגדולה, על המולתה ובדידותה המנוכרת, משמשים רקע לפעילותו של הבלש המשונה שלנו, שהיא באחת חיונית, ביזארית, מפחידה, ומעוררת השראה בגאוניותה.

דופן הוא כביכול 'גלוי עיניים', הרואה יותר מאחרים, אך רק מכיוון שחושיו הרגילים מונחים על ידי מוח רב עוצמה, דק אבחנה, בעל כח היקש יוצא דופן. הוא מבחין בדברים שאחרים לא מבחינים בהם דווקא מכיוון שהוא אינו מסתכל בהם ישירות אלא מזווית העין. לדעתו, על מנת להבחין בתמונה הגדולה יש לעמם את הפרטים ולסקור את הכל כמו ממעוף הצפור.

המשורר והסופר חד-העין, השנון והמבריק, היה בין המבשרים של תורת הכאוס המודרנית. אחת המסקנות הנובעות מתורה זו היא, שאפשר להגיע למורכבות פנטסטית ממספר רכיבים צנוע להפליא כפי שאפשר לצמצם את התסבוכת הגדולה, הנדמית במבט ראשון כאוטית לחלוטין, למשוואה פשוטה.

דופן מפיק הנאה מכוחו להתבונן בסיבתיות המוחלטת של הלוגוס המתוחה על פני כל המציאות. אין כאן חריגים. הכל לוגי, אמפירי. בכך, דוקא אדגר אלן פו הרומנטיקן היה גם מדען ממדרגה ראשונה, שנטה להסביר את תחום המופלא על ידי המנגנון הסיבתי הפשוט. 'המופלא' מופיע כל אימת שאין די עובדות מוצקות להסבירו. הוא מופיע בפער שבין החשיבה הרגילה לנתוני ההתנסות הישירה. למעשה, הטבע הפשוט יכול להסביר בקלות את המופלא כאשר אתה קולט בצורה מדויקת את פרטי המידע החסרים. המופלא הוא רק 'החוליה החסרה' לך בסיפור המלא, שהתרחש במציאות שאולי אינה נדושה אך גם אינה מאגית.

ספרות הבלשים לדורותיה ירשה מהבלש של פו את האקסצנטריות שלו, את מוחו המבריק, את גישתו המדעית בעלת הפאתוס הרומנטי, ואת הסוציופתיות שלו. לצערנו, הירושה הזו כוללת גם את הטרגיות האישית בחייו של אדגר אלן פו עצמו, שאבד את כל אהובותיו למוות אכזרי.

3.

הבלש הוא שליח החוק החברתי והצדק האנושי, כפי שהוא נציג הצדק האלוהי עלי אדמות. הוא אחראי ללכוד את הפושע ולהעמידו לדין. רצח, אונס, גניבה, וכל פשע אחר, מאיימים על החברה ומותירים תחושה של חוסר אונים וסכנה המרחפת על ראש כולנו. אם אינך לוכד את הפושע, לא רק שאתה מותיר את האחראי למעשה פטור מן העונש – אתה משאיר אותו להסתובב חופשי להמשיך לבצע את פשעיו ולאיים על החברה.

כל פשע מעורר זעזוע מוסרי ופחד הישרדות. כל פושע שלא נלכד מאיים עלינו בהפיכתנו לקורבנות. אנו לא רק רוצים להביא את הפושע לדין, אנו רוצים להשתחרר מאימתו, מהחרדה לבאות. בכלל, היעלה על הדעת שנתיר לפושע להסתובב חופשי? הוא מאיים על הסדר החברתי בדיוק כפי שהוא מאיים על האמונה שלנו באלהים רואה כל, השופט כל הארץ. במיוחד כאשר מדובר בפשע האולטימטיבי, רצח, פושע חופשי הוא כמו שד שברח מן הגיהנום וחובה להחזירו לשם.

הבלש האמיתי, החוקר מלידה, חש שהוא 'הנקרא' ליעוד יוצא דופן. הוא לא מחפש כסף או יוקרה. למעשה, הכל משמש אותו להמשיך לעשות את מה שהוא עושה. הוא מקדיש לפעילותו הבלשית את חייו ממש כמו נזיר מתבודד לאלוהיו. גם הוא חש שהוא 'הנבחר', שמוטל על כתפיו תפקיד חשוב מאין כמוהו, הגנה על חפים מפשע, עצירתם של הפושעים והבאתם לדין. הוא אחת הזרועות של רשות החוק והצדק הקוסמי.

הבלש הוא מעין 'צפנת פענח' אגדי למחצה, גאון של אבחנה, היסק ופיצוח תעלומות. החשיבות המיוחדת שלו, המרתקת אותנו, הוא עיסוקו בפשע. וכך מתחברים יחד האימה והזעזוע המוסרי מן המעשה המביש, הרצחני, המתועב והחולני, החשיפה האישית לסכנה אפשרית, עם התאוה שלנו לפענח את צפונות היקום.

בחרדה ובסקרנות שהיא מעוררת, חידת הפשע ממכרת אותנו לפענח אותה בכל מחיר. הבלש הגאון הוא האיש שמסוגל לעשות בדיוק את מה שאנו היינו מתאווים לעשות: לפענח את הפשע, להביא את העבריינים לדין ולהחזיר את הסדר על כנו. בינתיים, זכינו בהצגה נדירה של מיומנות חושית ושכלית וקבלנו אישור מחודש לשקיפות הלוגית של המציאות. הבלש השיב לנו אמון קיומי בסיסי שאבד לנו לזמן מה בסדר הלוגי והמוסרי של המציאות. הוא חשף את האחראי להפרת 'האיזון הקוסמי' והשיב לאיתנם את בטחוננו בצדק האלוהי ובערכי היושר והצדק של החברה.

כאמור, הבלש דומה לצייד המתחקה אחר טרפו, פושע כזה או אחר. עליו להכיר את הדרך שבה 'החיה' הזו חושבת ומתנהגת. למשטרה הפושע הזה הוא בלתי צפוי, אך כאשר הבלש שלנו מבין לעומק את מניעיו, צורת חשיבתו ודרך פעולתו, הוא מסוגל לצפות מראש את התנהגותו או לשחזר אותה. זו הסיבה שהבלש שלנו צריך 'מוח קרימינלי', שאותו הוא מקדיש לטובת מערכת הצדק.

הבלש הוא איפוא גם פסיכולוג, המסוגל להיכנס לראשו של הפושע ו'לאבחן' אותו במאמץ לשחזר את 'הדרמה' שלו. בכל אופן, מרבית הפשעים אינם דורשים מומחה לנפתולי הנפש. המניע, בדרך כלל, הוא פחד, כסף, אהבה, חמדנות כזו או אחרת. יש פושעים פסיכופתים, שהמניע שלהם חולני יותר. הם לוכדים מישהו כדי להתעלל בו. הם מקבלים הנאה ותחושת כח מהיכולת שלהם להשתלט על אחרים, חסרי אונים, ולעשות בהם כחפצם.

ספרות הבלשים מלמדת אותנו קרימינולוגיה וחושפת אותנו לסדרה של הפרעות נפש חמורות מסכיזופרניה ועד קניבליות. אנו נחשפים לנבכי הנפש האפלה, שאכן, המרחק בינה לבין הגהינום אינו עולה על חוט השערה. כך, מוטיב שכיח עד פלצות הוא רוצח סדרתי, שמתעלל ורוצח ילדות או נשים. המטורף הזה זקוק לנערות חפות מפשע כדי להוכיח את גברותו ועוצמתו האישית במעשי אונס ורצח מתועבים ככל האפשר.

הפשע, מפחיד או מפתה, וכך או כך, מעורר סקרנות רבה כמו עולם הרוחות והרפאים, המסוכן והאקזוטי. מתוך חרדה, פאתוס מוסרי וסקרנות מורבידית, אנו מוצאים את עצמנו ב'עולם התחתון', המושחת והמופרע, של החברה האנושית. כאן, אנו פוגשים פנים אל פנים את השדים האפלים של אחרים... ומן הסתם, את אלו הרוחשים גם בנבכי התת-מודע שלנו. אמנם, הם נדירים אבל עצם קיומם מפגין את נוכחות השטן בעולם. המלחמה בהם היא מלחמתה העתיקה של הכנסיה בשדים ובמכשפות, הנוראים לא פחות מאלו של ימי הביניים.

אכן, לא פעם, הבלש הוא 'צייד מכשפות' ו'מגרש שדים', שכמוהו הכרנו בעבר בספרות הכנסיה הקתולית ובמעשיות העממיות. הפושע המבוקש הוא מעין שד או בן שחת אחר. הפסיכולוגיה כאן היא סוג של דמונולוגיה, והיא לא יותר מוצלחת מהדמונולוגיה של הכנסיה להסביר את המניעים של הפושע.

להיכנס למוחו של פושע פסיכופת כזה דומה מאד ל'קפיצה לגהינום' ובחזרה. בלש מדיומלי מסוגו של קונסטנטין משגר את עצמו לא פעם אל הגהינום כדי לאסוף מידע הנחוץ לו לפתור מקרי פשע מתועבים במיוחד, שהוא לא הצליח לפתור בשום דרך אחרת. הוא עושה זאת כאשר הוא טובל את רגליו היחפות בתוך קערת מים. המים הם מוליך וחור תולעת בין ממדים, המסוגל להקפיץ אותך למספר דקות לגהינום עצמו.

בסרט 'תא קטלני', הפסיכולוגית המסייעת למשטרה נכנסת באופן ממשי ביותר, באמצעות מתקן של 'מציאות מדומה', לתוך ראשו של רוצח פסיכופת. היא מוצאת שם עולם מרהיב בצבעוניותו ומסויט, ופוגשת ילד קטן – אותו רוצח מתועב, לפני שהוא עצמו עבר התעללות קשה, שעיוותה לגמרי את צלמו האנושי. אכן, שאלה שאנו רשאים לשאול בתהום האופל הזו, עד כמה נשמה אנושית נותרת בצלמה, אפילו בגהינום, ועד כמה היא הופכת להיות שד לכל דבר.

דומה, הבלש גורר אותנו מתוך סקרנות כמעט חולנית ל'עולם התחתון', הן של החברה, והן של התת-מודע האישי – אל נבכי הגהינום האנושי של עולם הפשע והפסיכוזה. הוא גיבור המגן עלינו, ועם זאת, לא פעם חושף אותנו למחלות קשות, מזהמות, הן ברמה הכללית והן ברמה האישית.

סטטיסטית, הפושע הוא היוצא מן הכלל, גם כאשר הוא רוחש כמין תולעת ספק ועונג אסור בתוך כל אחד מאיתנו. הוא בחר בנתיב של טפילות ורצח, אולי משום חולשה לשרוד בעולם הרגיל, הסתבכות קטלנית, זעם אפל, נקמנות או חולי. אין פלא שהוא מעורר בנו רגשות עמוקים, מפחד ועד סיפוק עמוק על כך שאנו מוגנים מכוחות האופל המשוטטים ברחובות... או בתוך נפשנו.

עם זאת, אין לשכוח שהבלש מגלה לנו שהעולם סביבנו שורץ בפושעים שונים ומשונים, שאינם נראים שונים מהשכן שלך ממול. אולי הוא מפחיד אותנו אך באותה שעה הוא גם עורך לנו קתארסיס של תשוקה אסורה וחוסך לנו את הצורך להתנסות על בשרנו במה שאנו רואים על המסך.

הפושעים קרי המזג, נטולי המצפון, הנדחפים למעשה התועבה שלהם מתוך צורך פסיכולוגי כפייתי סוטה, הם מעטים ביחס. מכיוון שהם השערורייתים ביותר, הם מושכים תשומת לב רבה. רוצחים ואנסים סדרתיים, סדיסטים וקניבלים הדומים לשדי שחת, שאין להם מחילה ותיקון, מעוררים לא רק חלחלה אלא גם עניין.

עם השנים הכל התעדן אבל הסמרמורת החולפת בנו בצפייה מאחורי זכוכית ברוצח כזה על כסא חשמלי אינה שונה ביסודה מזו שאחזה בנו כאשר עמדנו כמה מאות שנים קודם לכן בכיכר העיר וצפינו בשריפתה של מכשפה רעה, נבעלת לשטן ואוכלת ילדים, על ידי האינקויזיציה הקדושה.

4.

פושע מתוחכם מאמין שהוא יצליח במקום שכל שאר הפושעים לפניו נכשלו: לבצע את הפשע המושלם. גאון פשע מאיים להציג את החברה במערומיה, כחשופה לרוע, שהוא פיסי ומטאפיסי כאחד. כל גאון כזה הוא בן בריתו של השטן וממילא, הבלש שלנו, גם כאשר הוא בעייתי ברמה האנושית, הוא אחד המלאכים בשירותו של האל. ייתכן שהוא ממש מלאך בשליחות, מה שיסביר את קשיי ההתאקלמות שלו במישור האנושי.

בדרך כלל, החיים האישיים שלו 'על הפנים'. הוא עצמו קורבן לאופיו הפדנטי, הכפייתי, לא פחות מכפי שהוא גיבור מיתולוגי המגן על החלשים. הוא מפענח את התעלומות של אחרים אבל לא מסוגל להתיר את סבך החידה האישית שלו. תחילה, הוא שחצן יהיר, החושב שהוא האיש הכי חכם בעולם. הוא סובל משגעון גדלות נרקסיסטי אפילו כאשר הוא צודק, שלא לומר כלום, כאשר הוא שוגה.

 העולם התחתון אינו מעורר בו שאט נפש ודחייה עמוקה – הא מושך אותו בחבלי קסם כחידה אפלה שפענוחה תוכיח את גאוניותו ואת שליטתו בחייו. הגאון שלנו מתבוסס לתיאבון בתעלומות מפלצתיות. האם אין דברים חשובים יותר, שהוא יכול להקדיש להם את החשיבה הגאונית והכשרון היוצר שלו?

בסדרות הבלשיות נמצא לא פעם מידה כלשהי של אהבת הנקרופיליה, החיפוש אחר השערוריה, ההפחדה. השנינות הלוגית אחוזה בטורדנות כפייתית ופיגור רגשי.

מדוע הגיבור שלנו הוא כה שברירי, כה חסר אונים ביחס לעצמו, כה מוגבל בטווח הרגשות שלו, מדוע הוא מתקשה להגיע לאינטימיות? השכל שלו טוב לפענח תעלומות פשע אבל לא טוב כלל למצוא אהבה אחת עמוקה או לנהל חיי חברה נורמליים. הבלש שלנו נתלש בחוזק יד כמעט מכל אינטימיות רגשית. דוקא הוא, המתקשה כל כך לאהוב, הופך קורבן לפשע השובר את לבו.

אולי ארכיטיפ הבלש כסוכן של החוק והצדק חולק בארכיטיפ 'המרפא הפצוע', האומר שרק אלו אשר נפגעו אישית חשים דחף עמוק להושיע. זאת ועוד, הם היחידים המכירים לעומק את החולי, המוות והפשע.

וכך יצא, שלשרלוק הולמס, בסדרה החדשה 'אלמנטרי', רוצחים את האשה היחידה שהוא היה מסוגל אי פעם לאהוב, איירין אדלר. לאדריאן מונק רוצחים את האשה היחידה שהוא היה מסוגל להתקרב אליה, טרודי, אשתו, שראתה אותו מעבר לכל תסביכיו. לפטריק ג'יין, 'המנטליסט' רוצחים את אשתו ואת בתו הקטנה. אמנם, יש גם בלשים שמזלם שפר עליהם יותר, ובכל זאת, זוגיות אינטימית, אוהבת, וחיי משפחה תקינים, הם נדירים בעולמם הקשוח ובכל מקרה, אינם מופיעים כמרכיב בעל ערך בסוד כוחם הגדול כבלשים.

בדרך כלל, הבלש שלנו חי בעולם כמו לוחם שבור לב המקדיש את חייו למלחמה בפשע כצורה של הגנה, כפרה ונקמה. הוא נידון על ידי רצח מתועב של אהוביו לחיים שלמים של בדידות, נמחץ תחת הצער הנוקב, המטריף את הדעת, של אובדן רגשי בל יכופר. גדולתו היוצאת דופן, שככל שהאיש מעונה יותר כך הוא גם יעיל יותר במשימתו וגיבור אמיץ מאין כמוהו כאשר הוא מתעלה על פחדיו בכל פעם מחדש.

בכל הנוגע לחיים אנושיים רגילים, הוא מדדה בשלומיאליות וחסר לא פעם הבנה בסיסית ברגשות וקוד התנהגות. אך אנו סולחים לי כי אנו חשים שזה המחיר שהוא משלם לא רק בעבור עצמו אלא בעבור כולנו. הוא נאלץ להשחיז את כישוריו עד הקצה, במחיר של ליקוי בולט ומגבלות בחייו הרגילים כדי להציל אותנו ממלאכי החבלה האלו, שאין להם מצפון או נשמה, שמסוגלים לגרוע ביותר.

5.

הבלש הוא סוג של צייד, פסיכולוג, כומר וידוי ו'מגרש שדים'. במקום לחשים והשבעות על פי ספרי קודש עתיקים, הוא מדען דק אבחנה המשתמש בשכלו כמו באיזמל מנתחים. אין זה משנה כלל, שהשדים האלו מופיעים בדמות של בני אדם רגילים. כאשר מסתכלים מתחת, רואים את פרצופיהם של שדי שחת, שכל ענינם לחולל רשע ומוות. הם ממאירים ומושחתים מיסודם. שליחותם, לדחוף אחרים לפשע וכל דבר תועבה. אין להם מצפון. הסופר אינו טורח להסביר לנו איך נוצר שד כזה והוא מתאר רק את המניע שלו לפשע מסוים כזה או אחר, אך לא את הדרך שבה הדחף הנפשע נוצר מלכתחילה.

הבלש הוא רופא, שמטרתו לאבחן נכונה את החולי החברתי בדמותם של 'פושעים', לבודד וללכוד אותם וכך לרפא הן גופה של החברה והן את נפשה. אם לדייק, הבלש שייך ל'מערכת החיסון' של הגוף החברתי. התפקיד הראשון שלו הוא 'זיהוי פלילי' שהוא מעין 'דיאגנוזה' מדויקת של סיבת החולי. מאוחר יותר, עליו לשמש ככדורית דם לבנה שתלכוד את 'הפתוגן', תבודד אותו ו'תחסל' אותו בצורה זו או אחרת.

אולי משום כך, חלק מהבלשים האלו, והאופייני מכולם, מונק, סובלים עד כדי הפרעה פסיכולוגית מפני חיידקים ולכלוך. והרי, הם שייכים ל'מערכת החיסון' החברתית, שתפקידה להגן עלינו מנגיפים ושאר חוליים. הם רגישים עד הקצה להבחין בכל פולשנות מסוכנת והפרעה לסדר התפקוד הטבעי. הם אחראים על האיזון המדויק של הגוף ולכן הם 'סופר-רגישים' לכל הפרת סימטריה. משמע, הטורדנות של הבלשים הגאוניים מקורה בכח הגדול שלהם.

גאוניותו, רגישותו הקיצונית של הבלש שלנו לדברים הסמויים מעיני אחרים, היא ברכה וקללה כאחד. מקורן באותו שורש של דקות אבחנה של מערכת חיסון רגישה, שבעצמה איבדה את הכיוונון המדויק ואת האיזון שלה. כעת, היא מאותתת על סכנה גם כאשר הסכנה הזו לא קיימת. פעמון האזהרה הטבעי של מערכת החיסון פועל כל הזמן, ויוצר סיטואציות טורדניות ומשעשעות כאחת.

הוא נידון לחיי בדידות והפרעות טורדניות. מוחו החד כתער זקוק לאתגר ופעילות מתמדת, ובלעדיה מאיימת עליו אי שפיות. במקביל, הוא פותר תעלומות שטובי הבלשים של המשטרה אינם מצליחים אפילו לזהות. תכופות, מה שהם רואים כתאונה, הוא רואה כרצח בכוונה תחילה. מה שמוזר לאחרים הוא בסיסי לגביו ומה שפשוט לאחרים הוא חידה עבורו, התובעת את כל משאבי מוחו.

לא פעם, הבלש הגאון, גדול המוחין והנפש, הוא גם קטנוני להחריד. הוא, המבחין בכל פרט זעיר, אינו רואה לפעמים את האדם הקרוב שניצב מולו. הוא מתקשה לזהות את 'המצב האנושי' הכרוך בסיטואציה כלשהי. חיפושו אחר הפושע הוא ברובו 'וירטואלי' ומתנהל במוחו, בעוד שעם האנשים בשר ודם סביבו עליו להתמודד 'פנים אל פנים'. הוא ישר כסרגל ושומר חוק אך לפעמים, הכפייתיות שלו מלווה גם בתסביכים אחרים, לרבות חסכנות צייקנית.

לבסוף, הוא, 'היודע כל', אינו יודע את עצמו. במלים אחרות, הבלש המודרני הוא פרי היצירה של העידן שלנו, שהוא באחת מתוחכם לאין שיעור אך גם מנוכר ברמה האנושית וסובל מחסך רגשי עמוק ביחסים שבין אדם לחברו.